הרבה אנשים מגיעים אליי אחרי שהבינו שמה שהם צריכים עבור הכלב/ה שלהם זה יותר טיפול התנהגותי ופחות מה שנקרא "אילוף".

ובהרבה מקרים, אותם אנשים כבר עבדו עם איש מקצוע (או שניים, או שלושה…) שבעיקר הנחו אותם לעבוד דרך "פקודות משמעת"
כמו שב, ארצה, רגלי וכדומה.

הרעיון מאחורי האסטרטגיה הזו?

"נהפוך את הכלב לרובוט שמציית בכל מצב וככה נפתור את הבעיה"

אנשי מקצוע כאלה הם לרוב (אם לא תמיד) כאלה שעושים שימוש גם באביזרים מכאיבים ובטכניקות אלימות אם הכלב "מסרב פקודה", מפיצים מסרים שמטעים את הציבור בכל הנוגע להבנה של התנהגות כלבית והמניעים שלה
וגורמים הרבה נזק.

למה זה לא באמת עובד, והרבה פעמים גם גורם נזקים לאורך זמן?

מפני שברוב המקרים התנהגות תוקפנית מופיעה כשהכלב מרגיש מאוים ומבקש מרחב. בשלב מסוים, כשהאיום יתקרב ויהפוך משמעותי יותר, פקודות המשמעת הסטנדרטיות (ובפרט דברים סטטיים כמו שב וארצה) לא נותנות לו את מה שהוא צריך. להיפך. הן מוסיפות עליו עוד לחץ וקונפליקט לעשות משהו שלא נכון עבורו באותו רגע, הן לא עוזרות לו להרגיש בטוח יותר.

אנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן כשהכלב מתיישב או נשכב לרגע לאחר שהבעלים לחצו עליו אבל בסוף מתפוצץ כשהטריגר קרוב מספיק. אז מה עשינו בזה?

נקודה חשובה נוספת היא שהאמון של הכלב בנו נפגע כשאנחנו מכריחים אותו שוב ושוב לעשות את ההיפך ממה שהוא זקוק לו. זה הופך אותנו לחלק מהבעיה מבחינתו וחבל.

חשוב לי לציין שבאופן עקרוני אני לא נגד עבודה על תרגילים בסיסיים כמו שב, ארצה, להסתכל עליי וכדומה. כשזה נעשה בצורה חיובית, ללא ענישה ובמקומות הנכונים (במרחק מהטריגר שבו הכלב מרגיש בטוח) זה בהחלט יכול לשפר את התקשורת שלנו עם הכלב ולחזק קשב וחיבור אלינו בנוכחות גירויים. זה בהחלט יכול להיות חלק מתכנית טיפול רחבה יותר, אבל לא החלק המרכזי. בטיפול בריאקטיביות/תוקפנות חשוב להטמיע בכלב מיומנויות שמאפשרות לו להרגיש בטוח יותר בסיטואציות שיכולות להיות מלחיצות עבורו, כמו למשל התרחקות אקטיבית מטריגר שמתקרב.

לסיכום, אם אתם מתמודדים עם בעיות של ריאקטיביות או תוקפנות לגירויים ומחליטים להיעזר באיש או אשת מקצוע, חשוב לשאול בצורה ברורה איך הם ניגשים לטיפול בדברים כאלה. אם התשובות הולכות לכיוון של "משמעת", "פקודות", "הכלב צריך לדעת את מקומו בלהקה" – מומלץ להתרחק, לטובתכם ולטובת הכלב.